טואיטו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

בקשה של התובע להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי:

1. התובע נפגע בתאונת דרכים מיום 3.10.11 וסבל משבר בזרוע שמאל. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, והתובע נבדק בועדות הרפואיות לשם קביעת נכותו. אושרה תקופת אי כושר מלאה ולאחריה נכות זמנית בת 100% עד 31.3.12 (סה"כ 6 חודש). לאחר מכן נקבעו נכויות זמניות בשיעור פוחת והולך כדלקמן: 50% ל 5 חודש עד 31.8.12; ו 20% ל 5 חודש נוספים עד ליום 31.1.13. הועדה הרפואית קבעה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 5% ,החל מ 1.2.13. מדובר היה בנכות נוירולוגית בגין שינוי תחושה בכף יד (נעשה שימוש מותאם בסע' ליקוי 31(4)(א)(1) לתוספת לתקנות שעניינן בקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה).

התובע ערער וצירף חוו"ד פרטית מטעמו של ד"ר קליגמן. ד"ר קליגמן קבע כי בנוסף לנכות הנוירולוגית האמורה בשיעור 5%, גרמה התאונה גם לנכות אורטופדית בשיעור 10%, ונכות אסתטית בשיעור 10%.

2. הועדה הרפואית לעררים לא קיבלה מסקנותיו של ד"ר קליגמן וקבעה כי:

א. לא נותרה נכות נוירולוגית – בשונה מקביעת הועדה דלמטה שקבע 5%.

ב. נותרה נכות פלסטית בשיעור 5% לפי סע' 75 (1) א-ב) של התוספת לתקנות.

ביחס לקביעת הועדה הרפואית דלמטה נותרה אפוא הנכות בשיעור 5%. אך כנכות פלסטית ולא נוירולוגית.

קביעות אלו של הועדה הרפואית לעררים נתפסות ברשתו של סע' 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן "החוק"). התובע מבקש שיותר לו להביא ראיות לסתור אותן קביעות. ביחס לנכות הנוירולוגית שהופחתה מ 5% ל 0% , למרות שמדובר בערעור שהגיש התובע, אין טענה בפי התובע כי הועדה לעררים חרגה מסמכותה, כאשר פעלה כך. אך למען הסר ספק ראיתי להפנות לתקנה 30(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה. התק' קובעת כי " ועדה לערעורים רשאית לאשר החלטת הועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד."

3. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובת הנתבעת 1 (נתבעות 2-3 לא הגיבו), הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לדחייה.

4. ביחס לנכות הנוירולוגית – טוען התובע שיש פער לא מובן בין קביעות שתי ועדות באותו גוף: הראשונה קבעה 5% והשניה 0%. לשיטתו לא מדובר על פער זעום אלא פער בין "יש נכות" לבין "אין נכות".

הטיעון קוסם רטורית אך שגוי.

ראשית, ביחס לעצם הפער בין קביעות שתי הועדות: אף אם משמעות הקביעה של הועדה הרפואית לעררים הנה שלא נותרה נכות נוירולוגית הרי הפער בינה לבין קביעת הועדה דלמטה אינו גדול כלל ועומד על 5% בלבד. אלו פערי הערכה רפואית זעומים, ברף התחתון ממש, שאינם מצדיקים כלל היעתרות לבקשה .

אין שום שוני עקרוני ממצב בו הועדה הרפואית היתה קובעת 15%, והועדה לעררים 10%. גם אז הפער היה בשיעור 5% בלבד.

בדוגמא שניתנה המשמעות הנודעת מבחינת ההערכה התפקודית גדול אף יותר, שכן נכויות בשיעור עד 10% מביאות על פי רוב לחישוב גלובאלי במקום אריתמטי, באב הנזק של פחיתת כושר ההשתכרות (כלומר אף לא מדויק הטיעון המבקש להעצים משמעות הפער בטיעון של "יש נכות" מול "אין נכות"; אף כי הטיעון לאשורו יכול שיתייחס אך לנכות הרפואית ולא התפקודית, ושם ממילא פער של 5% הוא אותו פער הערכה זעום כאמור, לא משנה בין אלו נכויות).

שנית, מצב בו שתי ועדות רפואיות באותו גוף קבעו קביעות שהפערים ביניהן ניכרים אכן הוכר לעתים כמצדיק מתן הרשות לסתור הקביעה על פי דין. אלא שכאן הפער זעום, ולא פחות חשוב: מדובר היה בקביעת ועדות רפואיות בענפים שונים של אותו גוף, כאשר הפער הממשי בין קביעות הענפים השונים שבאותו גוף עורר סימן שאלה. כך למשל הוכר לעתים פער גדול בין נכות רפואית בענף נכות כללית ובין קביעת ענף נפגעי עבודה, כמצדיק מתן רשות לסתור את קביעת ענף נפגעי עבודה. וגם אז, למרות שהפער היה גדול כאשר ניתנה הרשות, לא די היה בעצם הפער הגדול אלא נדרש שלא יהא הסבר מתקבל על הדעת לאותו פער (בפרט בשים לב שהנכות הכללית לא בודקת קשר סבתי). ראה רע"א 8684/02 סהר נ' מרזוק; רע"א 8363/10 כלל נ' לוטפי. בענייננו לא מדובר כלל על פער בין קביעות שני ענפים שונים באותו גוף, אלא בקביעת ועדה ראשונה ששונתה על ידי ועדת הערר שמעליה, באותו ענף.

5. הטעם הנוסף שמביא המערער הנו שבניגוד לקביעת המל"ל , המבקש אובחן על ידי המומחה מטעמו כסובל מנכות אורטופדית, נוירולוגית ופלסטית. וכי הנכות הפלסטית מקורה בצלקת ארוכה באורך 24 ס"מ.

טעם זה שיסודו בשוני בין הערכות המומחה מטעם התובע לבין קביעות הוועדה, בוודאי שאינו מקים עילה למתן רשות לסתור. ההלכה בעניין זה ברורה. הבאת ראיות לסתור נכות על פי דין תותר אך במקרים מיוחדים וחריגים , ופער, ולו ניכר, בין קביעות מומחה מטעם בעל דין לבין קביעת ועדה רפואית הנתפסת ברשתו של סע' 6ב לחוק – אינו מהווה טעם לתן הרשות המבוקשת. המציאות מלמדת כי אין קושי להמציא חוות דעת שמסקנותיה שונות מאלו של הוועדה הרפואית, ולו הוכר טעם מעין זה היתה מסוכלת תכליתו של סע' 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עיין: רע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' טיארה.

טעמים שהוכרו כמצדיקים הבאת ראיות לסתור היו טעמים משפטיים כגון פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי או טעמים עובדתיים כגון שינוי מהותי במצב התובע או גלוי נכות נוספת. ראה רע"א 634/85 עודה נ' רותם. לטעמים מן הסוג האחרון ניתן להוסיף גם מקרה בו לא עמד בפני הועדה חומר רפואי חשוב ורלבנטי בתחומי הנכות להם טוען הנבדק. דבר מכל אלו לא הומחש בענייננו.

גם בענין עודה הדגיש ביהמ"ש העליון כי הבאת ראיות לסתור הנה החריג לכלל, ותותר בנסיבות יוצאות דופן, שאינן בנמצא במקרה זה. מה שיש בענייננו הנו פער קטן בין קביעת הועדה הרפואית לבין זו של ועדת הערר, ופער גדול בין קביעת ועדת הערר לזו של המומחה שמטעם התובע. שני מיני הפערים אינם מצדיקים היעתרות לבקשה כאשר בסופו של יום מדובר במחלוקת רפואית תכנית עם קביעות הועדה, ותו לא. מעבר לצורך יוער, ביחס לצלקת, כי המומחה היועץ בתחום הפלסטי, שהמליץ לקבוע 5% בתחום זה, היה ער לאורך הצלקת ואף ציין אותו אורך, אך מצא שמדובר בצלקת לא רגישה, ושטוחה, שמיקומה בחלק האחורי של זרוע שמאל.